top of page

 

סקירת הספרות

 

 

הקשר בין דת לאמנות הינו קשר עתיק יומין, שהתחיל את דרכו אי שם בעשרת הדיברות - ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה (שמות פרק כ׳). על אף איסור זה, בכל תקופה המתועדת על ידי האדם ניתן לראות ייצוג של אייקונים דתיים באמנות- בתקופות הראשונות בציור ופיסול, ובתקופה מאוחרת יותר- בצילום. בעבודתי אתייחס לקשר בין דת לצילום, ובייצוגים של אייקונים דתיים בצילום. 

 

במאמרו, יזרעאלי (יזרעאלי, 2015) מתייחס להקבלה בין הדת לאמנות, הן ברמה המוסרית- אתית והן ברמה האסתטית. ראשית, הוא מתייחס לטקסים הדתיים השונים הנערכים באופן רפטטיבי במשך מאות ואלפי שנים, כאשר כל דור מוסיף להם מעט מהמציאות הנוכחית שלו, ולמעשה כל דור מהווה אומן נוסף ביצירת האמנות הגדולה. הוא מציין את האסתטיקה שבטקסים שונים ובמקומות פולחן- כמו טקס התה המסורתי היפני, גינת הזן של הבודהיזם היפני,  מעגלי עישון המקטרת של האינדיאנים באמריקה וכו׳, ואת כך שלא ניתן להפריד בין האסתטיקה והויזואליות לבין הרמה הערכית- מוסרית של הדת.הוא מציין כי האסתטיקה הינה למעשה המנוע לאתיקה. הוא מבצע הקבלה בין דת לאמנות גם ברמה המוסרית, ערכית- שתיהן עוסקות בהקניית ועיצוב ערכים, העברת השקפת עולם, חידוד מסרים והבנת המציאות הפוליטית והחברתית. 

 

 פיטר יו (יו, 2016) במאמרו מתייחס גם כן לקשר עתיק יומין זה, ובעיקר על אופן התפתחותו. 

הוא מציין כי במשך מאות שנים האומנות הייתה הכלי היחיד לתיאור מוחשי של האמונה. מתן צורה, פנים וגוף למושא האלוהות ולדברים הנשגבים על האדם הקנו קיום מוחשי, ושכנעו את האדם בדבר קיום האלוהות. ניתן למצוא המון יצירות אמנות בהם מוצגים אלילים ואלוהים כבני אדם-  כמו לדוגמא בריאת האדם של מיכלאנג'לו, המקנה לאלוהים גוף ופנים אנושיות. כאשר הצילום התחיל להתפתח, כך גם הייצוג הדתי- ולצד הייצוג החיובי התפנה מקום גם לביקורת על הדת, לסאטירות, להשחתת סמלי הדת, לאתגור הרעיון הדתי ולבחינה מחודשת של הגבולות. יו (יו, 2016) מציין, כי לא משנה אם המניע לצילום הינו אתאיסטי, ביקורתי, דתי או אחר- יש כמיהה לצילום דתי, שיכולה להוביל ליצירות אמנות שונות ומיוחדות. 

 

בחינת הגבולות ומתן מימד אישי ומודרני לאייקונים הדתיים עתיקי היומין, ניכרים מאוד בעבודותיהם של המון צלמים עכשווים ובניהם דיוויד לה- שאפל, אנג'ליקה שר ועדי נס. 

 

פלג רותם (פלג רותם, 2010) מתייחסת לצילומי של לה- שאפל במאמרה. היא מציינת כי לה- שאפל הינו אומן פופ ארט מודרני, הנוטה לשלב ביקורת חברתית מאתגרת בצילומיו- שמצד אחד אכן מבקרת את החברה, ומצד שני מפארת אותה. לה- שאפל נוטה לשלב בצילומיו דמויות מפורסמות, תוך שימוש באיקונוגרפיה נוצרית מובהקת ובשפה צילומית צבעונית וקיטשית. בין עבודותיו המוכרות של לה-שאפל הינן ״המדונה וישו״ (קורטני לאב וקורט קוביין), ״הסעודה האחרונה״, ״המלאך מיכאל״ ועוד.  ייצוג האייקונים הדתיים על ידי שימוש במפורסמים מעניק מימד חדש של ביקורת על התרבות המודרנית, המחשיבה את הסלבריטאים לאלילים בעידן הניו מדיה, ומעבירה ביקורת על התרבות המערבית הסוגדת לשפע. 







 

 

 

 

 












 

 

              


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צלם נוסף העוסק המון בקשר בין דת לתרבות הישראלית העכשווית הינו עדי נס. נס פרסם מספר סדרות המשלבות אייקונים דתיים- ובניהן הסדרה ״חיילים״ , שבמסגרתה צולם התצלום ״הסעודה האחרונה״ שזכה לפרסום רב, וסדרה נוספת מאוחרת יותר העוסקת כולה בסיפורי התנ״ך.  יודוביץ׳ (יודוביץ׳, 2007) מתייחסת לכך שכאשר נס בחר את מושאי הצילום שלו בסדרת התנ״ך, הוא בחר לצלם את האנשים הפשוטים, אנשים משולי החברה שהחברה מגדירה כ״שקופים״ , ולצד תמונותיו מופיע הסבר קצר  על תיאור הסצינה התנ״כית. על ידי הלבשת הסיפור התנ״כי על דמויות ״שקופות״, נס מאתגר את הרעיון והמיתוס של העם הנבחר, אל מול המציאות הישראלית העכשווית. באמצעות סדרה זו, נס מעביר ביקורת חריפה על התנהלות החברה הישראלית שעברה מהפך מחברה אוטופית לחברה מנוכרת, עם פערים חברתיים משמעותיים. 








 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

צלמת נוספת העוסקת בחיבור בין הדת לצילום הינה אנג'ליקה שר. ברנע (ברנע, 2017) מתייחסת לסדרה של שר ״שירת דבורה״, המבוססת על סצנות מהנצרות ומיוצגת בדמותיהן של חיילות צה״ל לבושות מדים. העבודה עוסקת בנושא הפמיניזם וסביב שאלת גיוס הנשים לצה״ל. שר מבצעת הקבלה בין הדת הנוצרית לצבא- הן מבחינת ההיררכיה והן מבחינת הלבוש. היא מציינת כי שניהם גופים אידיאולוגיים המקדשים את ערך הקבוצה על פני הפרט, וגורמים להקרבה עצמית. הקבלה זו באה לידי ביטוי בתצלומיה בסדרת ״שירת דבורה״. בסדרה זו, מוצגות 13 תמונות ובניהן- ״watermelon eaters״ (הסעודה האחרונה), ״הולדת ישו״ ו״מריה הקדושה״. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלושת הצלמים מביאים את עולמם האישי אל הצילומים ומעבירים ביקורת על החברה בה הם חיים. קיימות מספר סצנות מקבילות ששלושת הצלמים, או לחלופין שניים מהם שחזרו, כמו לדוגמא ״הסעודה האחרונה״, הולדת ישו, וצילומים של דמויות מקראיות כמו: מריה, ישו וכו׳. אולם, השפה הצילומית שלהם שונה- בעוד שלה- שאפל מצלם פריימים צבעוניים וקיטשיים, נס ושר שומרים על אסתטיקה מעודנת. כמו כן, ניתן לראות את השפעת התרבות ומקום המגורים של הצלמים על הסדרות השונות. שר ונס צילמו שניהם חיילים, ועשו חיבור מיידי של הדת והמדינה. בעוד שנס בחר לצלם דמויות ״שקופות״- את האנשים משולי החברה אותם החברה נוטה למדר ולהזניח, לה- שאפל נוטה לצלם סלבריטאים ומשפיענים. שלושת הצלמים מעבירים ביקורת על החברה בה הם חיים, כל אחד בדרכו שלו, בשפתו הצילומית והוויזואלית הייחודית לו, תוך מתן ביטוי לעולם הערכים הפנימי הייחודי לו. שלושת הצלמים מתעסקים בקשר המסקרן והמיוחד בין הצילום והדת, קשר שלוקח כל אחד מהם למקום אחר, ומניב תוצרים שונים בעלי נקודות השקה. 

 

IMG_8063 (1).jpg
IMG_8062.jpg

(Kurt Cobain & Courtney Love", 2006״, דיוויד לה- שאפל)

(Archangel Michael, דיוויד לה- שאפל)      

IMG_8064.jpg

   (last supper", 2003״, מתוך הסדרה: "Jesus is my homeboy",דיוויד לה- שאפל)  

IMG_8069.jpg

(״הגר״, מתוך הסדרה ״סיפורי התנ״ך״, 2006, עדי נס)  

IMG_8065 (1).jpg

  (״הסעודה האחרונה״ מתוך הסדרה ״חיילים״, 1999, עדי נס)

IMG_8067 (1).jpg
IMG_8066 (1).jpg


 (מתוך ״שירת דבורה״, אנג'ליקה שר, 2017, ”Watermelon eaters״ )

 (מתוך ״שירת דבורה״, אנג'ליקה שר, 2017, ”TriptichGeula״ )

bottom of page